כאשר בני זוג חיי כ"ידועים בציבור" ואחד מבני הזוג מעוניין לחלק את הרכוש באופן שוויוני בין השניים, עליו להוכיח במידת הוכחה גבוהה שבני הזוג התכוונו לשתף את הנכסים ביניהם באופן שוויוני
זוגות שלא יכולים להינשא, יידרשו להוכיח את כוונת השיתוף באותה מידה כמו זוגות שבחרו לא להינשא אף שאין כל מניעה חוקית או דתית לכך
הנסיבות שיכולות ללמד על כוונת שיתוף כוללות, בין היתר, את משך הקשר ואורך התקופה של המגורים המשותפים, מידת השיתוף בהשגת מקורות פרנסה והכנסה, גידול משותף של ילדים ומקורות המימון של הנכסים

פרטי פסק הדין

ערכאה:בית המשפט העליון
שם התיק:בע"ם 2478/14
תאריך:20.08.2015
קישור:לקריאת פסק הדין

רקע עובדתי

  • בנות זוג הכירו בשנת 1983, והחלו להתגורר יחד בדירה השייכת לאחת מהן, יחד עם בנה.
  • בהמשך נמכרה הדירה, והשתיים רכשו דירה אחרת שנרשמה על שם אחת מבנות הזוג.
  • במהלך השנים נרכשו שתי דירות נוספות, כאשר כל דירה נרשמה על שם בת זוג אחרת.
  • בנות הזוג גם הקימו יחד עסק אשר 99% ממנו נרשם על שם אחת מהן, ו-1% נרשם על שם אביה של בת הזוג השנייה.
  • בנות הזוג נפרדו בשנת 2002.
  • בשנת 2005 אחת מבנות הזוג (זו שעל שמה רשומה דירה אחת מבין השלוש ו-99% מהעסק) הגישה תביעה בבית המשפט לענייני משפחה ובמסגרתה דרשה לחלק את שלוש הדירות ואת העסק באופן שוויוני.

החלטת בית המשפט לענייני משפחה

  • בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בנות הזוג היו ידועות בציבור, אולם התובעת לא הוכיחה שהייתה כוונת שיתוף מפורשת ביחס לכל אחד מהנכסים, ולכן הבעלות תישאר בהתאם לרישום הנכסים.
  • בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בנסיבות שבהן מדובר בידועים בציבור, אין להחיל באופן אוטומטי את חזקת השיתוף לגבי רכוש שנרכש על ידי אחד מבני הזוג בנפרד, אלא יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת ביחס לכל אחד מן הנכסים שנרכשו בנפרד.
  • בית המשפט לענייני משפחה ציין כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן הזוג הוא כבד יותר מזה שמוטל בנסיבות דומות על בן זוג נשוי.
  • התובעת ערערה לבית המשפט המחוזי

החלטת בית המשפט המחוזי

  • בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע שיש לחלק את הדירות באופן שוויוני.
  • על בני זוג שהם ידועים בציבור חלה הלכת השיתוף אך נטל ההוכחה להוכחתה של כוונת שיתוף בנכסים השייכים לאחד מבני הזוג כבד יותר כשמדובר בזוג ידועים בציבור.
  • בית המשפט המחוזי הוסיף כי כאשר בני זוג חיים כידועים בציבור בשל מניעות חברתית, משפטית, או דתית (כמו במקרה זה), העובדה שמדובר ב"ידועים בציבור" ולא בזוג נשוי, היא בעלת חשיבות פחותה לעניין נטל ההוכחה הנדרש להוכחת כוונת השיתוף, לעומת מקרים אחרים בהם בני הזוג מקיימים חיי שיתוף ברמה מסוימת כידועים בציבור, ובוחרים מרצונם החופשי מסיבות כאלה ואחרות שלא להינשא, ולא למסד את הקשר (לעתים דווקא כדי להצביע על העדר כוונת שיתוף), על אף שאין כל מניעה חוקית, חברתית או דתית לעשות כן.
  • במילים אחרות: כאשר הסיבה לכך שבני הזוג חיים כידועים בציבור ולא נשואים היא סיבה שלא תלויה בהם (כמו למשל היעדר אפשרות חוקית או דתית להינשא), יידרש נטל הוכחה נמוך יותר כדי להוכיח כוונת שיתוף, והעובדה שהם לא נישאו לא תהיה ראיה חזקה לכך שבני הזוג לא התכוונו לשתף את הנכסים ביניהם. לעומת זעת, כאשר בני הזוג בוחרים מרצונם החופשי לא להינשא, עשויה עובדה זו להצביע על היעדר כוונת שיתוף של הנכסים.
  • בית המשפט המחוזי קבע כי יש שיקולים רבים שיש לקחתם בחשבון בהכרעה האם התקיימה כוונת שיתוף ובהם: משך הקשר ואורך התקופה של המגורים המשותפים, מידת השיתוף בהשגת מקורות פרנסה והכנסה, גידול משותף של ילדיהם של בני הזוג, מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת ועוד.
  • בית המשפט המחוזי פסק שהוכחה כוונת שיתוף בנכסים: בנות הזוג גרו יחד במשך כעשרים שנה, הן לא יכלו להינשא, הייתה ביניהן שותפות עסקית שהתבססה על אמון הדדי, הן גידלו ביחד את בנה של אחת מהן ובצוואות שלהן נכתב שבמידת הצורך בת הזוג השנייה תגדל את בנה של בת זוגה.
  • בת הזוג השנייה הגישה בקשה רשות ערעור לבית המשפט העליון.

החלטת בית המשפט העליון

  • כוונת השיתוף נבחנת על פי הסכם משתמע בין בני הזוג, עליו ניתן ללמוד על פי מכלול נסיבות העניין.
  • יש להכיל אמות מידה שוות על כל בני הזוג שמקיימים מערכת יחסים של ידועים בציבור, בלי קשר לסיבה שבגללה הם חיים כידועים בציבור ולא כזוג נשוי.
  • העובדה שלבנות הזוג לא הייתה אפשרות להינשא בישראל אינה משנה את הנטל לעניין הוכחתה של כוונת שיתוף.
  • לעתים עשויה הבחירה שלא להינשא ללמד על היעדר כוונת שיתוף, וזאת במיוחד כאשר לא קיימת מניעה חיצונית כלשהי לכך שבני הזוג יינשאו, אולם, בכל מקרה השאלה החשובה היא מהי הכוונה העולה מהתנהגותם של הצדדים, להבדיל מפעולה פורמלית כלשהי.
  • בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך אין הם גם תנאי הכרחי, שכן רצונם של בני זוג יכול להיווצר ולהילמד מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור.
  • את התשובה לשאלה מה הייתה כוונת הצדדים, יש לתת גם בהתאם לנסיבות הרלוונטיות לתקופה שבה נוצר והתהווה הקשר הזוגי. יש להתייחס גם לשינויים שחלים במציאות החיים, למשל:
    • הפתיחות החברתית והמשפטית לקשר של בני זוג מאותו מין כיום אינה דומה לזו שנהגה בתחילת הקשר בין בנות הזוג;
    • בעבר הרחוק יחסית היו זוגות שבחרו להינשא בחו"ל, בין בשל מניעות להתחתן בישראל ובין מטעמים אחרים ואילו כיום ההתפתחויות המשפטיות במדינות אחרות בעניין רישום זוגיות או נישואין בין בני זוג מאותו מין פותחות אפשרויות נוספות גם בפני בני זוג מאותו מין שחיים בישראל.
    • גם זוגות אשר יכולים להינשא לפי דיני מדינת ישראל בוחרים לא אחת להימנע מכך – מטעמים השקפתיים, חברתיים, כלכליים או אחרים. יצירת הנחה באשר לקיומה של כוונת שיתוף רק לגבי בני זוג שקיימת בעניינם מכשלה חיצונית לבואם בברית הנישואין בישראל אינה מייחסת משקל לכך שגם התנגדות השקפתית גרידא לעריכת טקס נישואין – בכלל או על פי הדין הדתי בפרט – עשויה להיות מניעה משמעותית לא פחות, אף כאשר בני הזוג מעוניינים ביצירת קשר מחייב ביניהם בדרך אחרת.
  • גם החקיקה שהכירה במוסד של "ידועים בציבור" בהקשרים שונים לא הבחינה בין זוגות שבחרו לא להינשא לבין זוגות שלא יכלו להינשא.
  • כאשר בני הזוג אינם נישאים לפי דיני מדינת ישראל – יהיו הסיבות לכך אשר יהיו – ישנן דרכים אחרות המאפשרות ללמוד על כוונתם לכונן ביניהם קשר ארוך טווח ומחייב. זיהויו של רצון ליצירת קשר מסוג זה הוא הקובע לעניין החלת חזקת השיתוף על בני זוג שלא נישאו.
    • קיומו של קשר כזה יכול להילמד ממכלול נסיבות העניין אף ללא אקט פורמאלי או הצהרה על כך, למשל כשבני הזוג מתגוררים יחד שנים ארוכות, או מגדלים יחד ילדים (וזאת, כדוגמאות בלבד).
    • במקרים אחרים, אף כאשר הקשר הוא קצר יותר, ניתן לעתים ללמוד על כוונה כזו גם בדרכים אחרות – למשל, כאשר בני הזוג בוחרים לקיים טקס פורמאלי של מיסוד הקשר ביניהם – אף אם אין לו בהכרח תוקף משפטי, אלא רק משמעות חברתית – והכול כמובן בהתאם למכלול נסיבות העניין.
  • במקרה זה, העובדה שברקע הדברים נמצאת מערכת זוגית בין שתי נשים שלא עמדה בפניהן האפשרות להינשא זו לזו בישראל בשנים הראשונות של הקשר ביניהן היא עובדה רלוונטית לדיון – אך אין בה כדי לשנות את הנטל לעניין הוכחתה של כוונת שיתוף. כלומר, בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, נטל ההוכחה המוטל על בת הזוג הרוצה להוכיח כוונת שיתוף בנכסים אינו נמוך יותר מזה הנדרש מזוגות ידועים בציבור אחרים.
  • בית המשפט העליון קבע כי בת הזוג עמדה בנטל הגבוה, והוכיחה שבין בנות הזוג התקיימה כוונת שיתוף ברכוש.
    • חייהן של בנות הזוג היו ארוגים זה בזה לא רק באופן בין-אישי, אלא גם מבחינת האופן שבו ניהלו את חייהן הכלכליים ואת משק ביתן המשותף.
    • כל הדירות נרכשו במהלך הקשר הזוגי, בידיעת שתי בנות הזוג וכאשר לפחות חלק ממקורות המימון לרכישתן הגיעו מכספים משותפים.
    • בנסיבות אלה, הרישום הנפרד של הדירות אינו מעיד, כשלעצמו, על היעדרה של כוונת שיתוף, כפי שקורה לא אחת בין בני זוג.

משמעות

  • כאשר בני זוג חיים כ"ידועים בציבור" ואחד מבני הזוג מעוניין לחלק את הרכוש באופן שוויוני בין השניים, עליו להוכיח במידת הוכחה גבוהה שבני הזוג התכוונו לשתף את הנכסים ביניהם באופן שוויוני.
  • הסיבה לכך שבני הזוג חיים כידועים בציבור ולא נישאו אינה רלוונטית לגבי מידת ההוכחה הנדרשת. זוגות שלא יכולים להינשא (למשל: זוגות מאותו מין, כהן וגרושה, יהודי עם מי שאינו יהודי וכו'), יידרשו להוכיח את כוונת השיתוף באותה מידה כמו זוגות שבחרו לא להינשא אף שלא היתה כל מניעה חוקית או דתית לכך.
ראו גם

מקורות משפטיים ורשמיים

תודות

  • נוסח פסק הדין באדיבות אתר נבו.