הקדמה:


{{תקציר/סיום}} אינה בשימוש עוד! ראו את {{תקציר}} להוראות שימוש בה.

פרטי פסק הדין

  • התובעת הגישה תביעה לביטוח לאומי לקבלת השלמה לקצבת הזקנה אותה היא מקבלת בעבור בעלה. במקביל הבעל הגיש לביטוח לאומי תביעה לקצבת זיקנה, בשל הגיעו לגיל פרישה המזכה במתן הקצבה. (הזכאות בגיל זה כפופה למבחן הכנסות).
  • לצורך קבלת קצבת הזיקנה של הבעל ולצורך קבלת ההשלמה לקצבה של האישה נדרשו בני הזוג להגיש תלושי שכר של הבעל.
  • תלושי השכר כללו "הכנסה משווי רכב", שהוא רכיב שמחויב במס הכנסה.
  • לפיכך החליט המוסד לביטוח לאומי להביא בחשבון את רכיב שווי השימוש ברכב, כפי שמפורט בתלושי השכר במסגרת מבחן ההכנסות.
  • מאחר שהכנסתו של הבעל (כולל רכיב "שווי השימוש ברכב"), כפי שפורטה בתלושי השכר, עלתה על ההכנסה המרבית שנקבעה לעניין זה בחוק, נשללה זכאותה של האישה לתוספת לקיצבה ובמקביל נשללה זכאות הבעל לקצבת זיקנה.
  • כתוצאה מכך נוצר לבני הזוג חוב למוסד לביטוח לאומי בגין תשלומים ששולמו להם בעבר.

6. טענתם הראשונית של התובעים היתה כי אין מדובר ב"רכב צמוד", אלא ברכב תפעולי אשר משמש את התובע לצרכי העבודה בלבד ולפיכך לא נכון היה להביא בחשבון הכנסותיו של התובע את זקיפת ההטבה בגין הרכב האמור. בישיבה שהתקיימה בהליך זה ביום 3.3.15, הסכים ב"כ התובעים עם קביעת הנתבע ולפיה מדובר ב"רכב צמוד", אולם טען כי עודנה עומדת השאלה כיצד יש לחשב את שווי זקיפת ההטבה של הרכב הצמוד בנסיבות העניין. לפיכך, הסכימו הצדדים על הגשת כתבי טענות מתוקנים המתמקדים בסוגיה השנויה במחלוקת. כן הוסכם, מאוחר יותר, כי מאחר שהמחלוקת היא משפטית, יגישו הצדדים סיכומים בכתב ולאחר מכן יכריע בית הדין על יסוד החומר שהוגש לתיק.

--- סוף עמוד 3 ---

תמצית טענות התובעים בהליך – 7. ביום 4.3.15 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, במסגרתו נטען כי עפ"י פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין דב"ע נב/3-19 בן יפלח – פולגת בע"מ, פד"ע כה 489, "הכנסה זקופה" אינה שכר עבודה, אינה "הכנסה" בעין או בכוח ואינה רכיב שכר שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים. לפיכך, טוענים התובעים, אף שתקנות שווי השימוש קבעו מה היא ההכנסה שאותה יש למסות בגין טובת ההנאה של שימוש ב"רכב צמוד", הרי שבפועל, על פי קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה, אין מדובר ב"הכנסה" כלל, ולכן יש לראות את השווי שנקבע בתקנות שווי השימוש, ככזה שמשמש לצרכי מיסוי בלבד. 8. התובעים גם הפנו אל פסק דינו של כב' השופט ארמון, אשר ניתן בבית דין זה, בתיק בתיק ב"ל 33318-01-13 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 30.7.14, (להלן: "עניין פלונית") בו קבע בית הדין האזורי כי אף שמקובלת עליו עמדת הנתבע שלפיה שווי השימוש במכונית צמודה אמור להיות מובא בחשבון 'ההכנסה הקובעת' לשם בחינת הכנסותיו של מבוטח, הרי ששווי זה אינו אמור להיקבע דווקא לפי תקנות שווי השימוש (שנקבעו לצרכי מיסוי), אלא הוא אמור להיקבע על פי בחינת השווי הריאלי של טובת ההנאה שהמבוטח מפיק מכך. 9. לפיכך, טוענים התובעים, על הנתבע לקבוע את שווי טובת ההנאה האמורה, על פי שומה שיערוך, ולאחר עריכתה, יבדוק אם ההכנסה (כולל טובת ההנאה בשל השימוש ברכב) עולה על "ההכנסה המותרת". 10. לטענת הנתבע, כפי העולה מכתב ההגנה המתוקן שהוגש ביום 2.4.15, דין התביעה להידחות. הנתבע טוען כי הוראת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 קובעות כי יש לראות כהכנסתו החודשית של עובד, את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפקודת מס הכנסה, היינו כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו, לרבות החזקת רכב. --- סוף עמוד 4 ---

           הנתבע טוען כי אין חולק על כך שמדובר ב"רכב צמוד", ולפיכך, בהתאם להוראות החוק האמורות, פעל כדין עת הביא את רכיב שווי השימוש ברכב כפי שמפורט בתלושי השכר אותם הגישו התובעים. הכנסתו של התובע כפי שדווחה בתלושי השכר, עולה על ההכנסה המרבית שנקבעה לעניין זה בחוק. הנתבע הוסיף וציין כי פסק הדין של כב' השופט ארמון עליו ביקשו התובעים להתבסס, אינו מחייב מאחר שמדובר בפסיקה אזורית בלבד.

דיון והכרעה – 11. כאמור, השאלה היחידה אשר נתונה במחלוקת בהליך זה, היא שאלה משפטית ועניינה כיצד יש לחשב את שווי הטבת הרכב הצמוד שהועמד לרשות התובע ע"י מעסיקו. במילים אחרות - האם פעל הנתבע נכונה, עת הביא בחשבון את שווי הרכב הצמוד, כפי שצוין בתלוש השכר לצורך מס, בגדר "הכנסה" אשר שוללת את הזכות לגמלה. 12. סע' 344(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") שעניינו חישוב הכנסתו החודשית של עובד, קובע כדלקמן: "יראו כהכנסתו החודשית של עובד את הכנסתו בעד החודש שקדם ל-1 בחודש שבו חל מועד התשלום, מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה...". סע' 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה"), מפרט מקורות שההכנסה שצמחה מהם, היא הכנסה החייבת במס וקובע כדלקמן: "(א). השתכרות או רווח מעבודה, כל טובת הנראה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכול – בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו; --- סוף עמוד 5 --- (ב). שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, יקבע את שוויו של השימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד כאמור לרשות העובד". (ההדגשה שלי – מ.ש.)

           שר האוצר עשה שימוש בסמכות שהוקנתה לו לעיל, והתקין את תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), תשמ"ז-1987, (להלן: "תקנות מס הכנסה") הקובעות מה השווי שייזקף כ"הכנסה" של עובד, אשר מעסיקו העמיד לשימושו כלי רכב.

13. עולה מן האמור, כי חוק הביטוח הלאומי מחייב את הנתבע לבחון את הכנסת המבוטח בהתאם לאמור בסע' 2(2) לפקודת מס הכנסה, אשר קובע מפורשות כי שימוש ברכב הוא בגדר הכנסה, אשר שוויה הוסדר בתקנות מס הכנסה לעיל. 14. לטענת התובעים, העובדה כי הוראות חוק הביטוח הלאומי מפנות לפקודה, כדי לקבוע את מקורות ההכנסה אותם יש להביא בחשבון, אין פירושה כי יש לאמץ לצורך העניין את גובה שווי השימוש שנקבע בתקנות מס הכנסה, כגובה ההכנסה אותה על הנתבע להביא בחשבון. התובעים טוענים כי שווי השימוש נקבע לצורכי מס הכנסה, אולם אין פירושו של דבר כי שווי זה משקף את שווי טובת ההנאה שהעובד מקבל ממעסיקו, שהעמיד מכונית לרשותו. לטענת התובעים, היה על הנתבע לבחון את השווי האמיתי של טובת ההנאה במקרה הספציפי, ורק אותה להביא בחשבון בגדר הכנסה. התובעים מבקשים לבסס טענתם כאמור, על קביעותיו של כב' השופט ארמון בעניין פלונית לעיל ועל פסיקת בית הדין הארצי בעניין בן יפלח לעיל.

15. גם לאחר בחינת טענות התובעים, לרבות הקביעות בפסק הדין בעניין פלונית ובעניין בן יפלח, לא שוכנענו כי נפל פגם בהחלטת הנתבע. אשר לפסק הדין בעניין בן יפלח, הרי שמדובר בהליך אשר בחן האם שווי השימוש הינו חלק מן השכר לצורך חוק פיצויי פיטורים. פרשנות בית הדין הארצי, לפיה אין מדובר ברכיב אשר מהווה חלק מן השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים, אין בה כדי להשליך על המקרה שלפנינו, המתבסס על הוראותיו המפורשות של חוק הביטוח הלאומי --- סוף עמוד 6 --- , פקודת מס הכנסה והתקנות מכוחה. כך גם אין בידינו להסכים עם פרשנות בית הדין האזורי בעניין פלונית לעיל, אלא דווקא עם קביעת בית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' השופט (כתוארו אז) יגאל פליטמן, בעב"ל 1277/01 אווה אריה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 1.7.03, שם נקבע: "..הרי שלגבי עובד המשתמש ברכב המעביד גם לצרכיו הפרטיים – ככל שטובת הנאה זו לא הובאה בחשבון בחישוב במשכורת מן הראוי לתרגמה לתוספת שכר ואם ברכב צמוד מדובר – שיעורה של אותה טובת הנאה צריך להיות כשיעור זקיפת ההטבה ביחס לאותו הרכב". 16. "רכב צמוד", משמעו רכב שמעמיד המעסיק לשימושו של העובד, הן לצורך עבודתו והן לצרכיו הפרטיים של העובד, גם לאחר שעות העבודה. כאשר הרכב משמש רק לצרכי העבודה ונותר בחצרי המעסיק בסוף יום העבודה, אין הוא בגדר "רכב צמוד". מכאן, כי התובע אכן הפיק טובת הנאה מן העובדה שהועמד לרשותו רכב, על כל הכרוך בכך, כאשר טובת הנאה זו, הינה בגדר הכנסה בהתאם לפקודה, ככל הכנסה אחרת. 17. שאלת שוויה של טובת ההנאה כאמור, צריכה לטעמנו, להתבסס על התקנות אשר קובעות את שווי השימוש, בהתאם לשווי הרכב ונתונים נוספים, אשר משקללים את העלויות השונות הכרוכות באחזקת רכב. יש לראות את תקנות מס הכנסה אשר הותקנו לעניין זה, חלק בלתי נפרד מפקודת מס הכנסה, אליה מפנה חוק הביטוח הלאומי בענייננו. 18. דרישת התובעים מהנתבע לשום את טובת ההנאה הנובעת מן הרכב הצמוד, בכל מקרה ומקרה לגופו, תוך בחינת מהות הרכב, מספר הנסיעות שבוצעו בו וכד', אינה ריאלית לטעמנו. נקודת המוצא היא כי העמדת "רכב צמוד" לרשותו של עובד, חוסכת ממנו הוצאות אחרות, כדוגמת נסיעה בתחבורה ציבורית, מימון רכישת רכב בעצמו, תשלום ביטוחים שונים, רישוי שנתי, טיפולים שוטפים, בלאי וכמובן דלק. לפיכך, נקודת המוצא היא כי ההכנסה הפנויה של עובד המחזיק ב"רכב צמוד", --- סוף עמוד 7 --- גבוהה מאשר עובד אשר אינו מחזיק רכב כזה. מנגד, ככל שסבור העובד כי שווי השימוש אשר נקבע בתקנות, מקפח אותו, באופן אשר מצדיק מבחינת כלכלית אחזקת רכב באופן עצמאי, או שימוש בתחבורה ציבורית, הרי שכאמור עומדת לרשות העובד החלופה של השארת הרכב במקום העבודה תוך ויתור על הזכות לעשות שימוש ברכב באופן פרטי, מה שהופך אותו ל"רכב צמוד". ככל שהתובע לא עשה כן, חזקה כי שווי השימוש אשר נקבע בתקנות, משקף את שיעור ההטבה הכספית, הנזקפת לצורך מס. 19. יתרה מזו, איננו סבורים כי ניתן לשום את השווי של טובת ההנאה שצומחת לעובד המחזיק רכב צמוד, בכל מקרה ומקרה, שכן איננו סבורים כי היקף השימוש ברכב, כשלעצמו, די בו כדי ללמד על שווי טובת ההנאה כאמור. לטעמנו, עצם העמדת רכב לרשות העובד, אשר מאפשר לו נגישות תחבורתית ואינו כרוך בהוצאות שוטפות של אחזקת רכב, לרבות הזמן הדרוש לביצוע אחזקה שוטפת כאמור, אינו בר תרגום כספי ישיר. לפיכך, יש לאמץ את שווי השימוש כפי שנקבע בתקנות מס הכנסה, כמשקף את מכלול האלמנטים הכרוכים באחזקת רכב, כאשר נקודת המוצא היא כי עדיין, מדובר בשווי אשר יש בו כדאיות כלכלית לעובד ואינו מקפח אותו, שאם לא כן, כאמור, הוא יכול לוותר על הטבה זו. 20. לפיכך, איננו מוצאים כל פגם באופן פעולת הנתבע, אשר הביא בחשבון את שווי השימוש של הרכב שהועמד לרשות התובע, על פי תקנות מס הכנסה, בחשבון ההכנסה הקובעת לשם בחינת הכנסותיו, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי.

משמעות

חקיקה ונהלים

הרחבות ופרסומים

מקורות