בית המשפט העליון קבע כי שר הפנים מוסמך לשלול תושבות של תושב קבע אשר העתיק את מרכז חייו מחוץ לישראל והתאזרח במדינה אחרת
שר הפנים רשאי לבטל את התושבות רק אם הביא בחשבון שיקולים ענייניים בלבד
בית המשפט מוסמך לבקר את הההחלטה של שר הפנים ולבדוק אם היא התקבלה תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים וללא שיקולים זרים
פרטי פסק הדין
| ערכאה: | בית המשפט העליון |
|---|---|
| שם התיק: | בג"ץ 282/88 |
| תאריך: | 05.06.1988 |
| קישור: | לקריאת פסק הדין |
רקע עובדתי
- העותר נולד בירושלים בשנת 1943, נרשם במרשם האוכלוסין בשנת 1967, וקיבל תעודת זהות ישראלית.
- בשנת 1970 הוא נסע באמצעות תעודת מעבר לארה"ב ללמוד. בשנת 1982 סיים תואר דוקטורט בארה"ב.
- מאז שיצא מישראל בשנת 1970 ועד שנת 1983, ביקר 3 או 4 ביקורים קצרים בישראל, השתמש בתעודה אמריקאית בכניסה לישראל ומעמדו היה מעמד של תייר.
- מאז שנת 1983 שהה העותר בישראל כ-15 פעמים, אורך השהייה היה בין ימים ספורים ועד 3 חודשים. בכל המקרים, הוא השתמש בדרכון האמריקני לכניסה לישראל.
- בשנת 1984 התחתן עם אזרחית ארה"ב, והנישואין נערכו בישראל.
- בשנת 1987 הוא פנה למשרד הפנים וביקש להחליף את תעודת הזהות שלו בתעודה חדשה. משרד הפנים דחה את הבקשה, ומסר לעותר שהוא הפסיק להיות תושב ישראל.
- לפני מועד פקיעת תוקף אשרת התייר, הוא פנה בבקשה להארכת תוקף האשרה לתקופה של חצי שנה. בקשתו סורבה ונמסר לו כי רישיון הישיבה יפוג ביום 20.11.1987, ועליו לעזוב את ישראל. למרות זאת, הוא המשיך לשהות בישראל, ללא מעמד.
- ביום 09.05.1988 הורה שר הפנים לגרש את העותר מישראל, בטענה שהוא פעל בגלוי ובאופן אינטנסיבי נגד שליטת ישראל בגדה המערבית ורצועת עזה. לפי שר הפנים, הוא קרא לתושבי אזורים אלו למרי אזרחי, ולכן התקבלה ההחלטה לשלול את תושבותו ולגרשו.
טענת העותר
- עם החלת הריבונות של ישראל על מזרח ירושלים, הפכו תושבי מזרח ירושלים לבעלי מעמד מיוחד. מעמד זה מעניק לעותר "מעין אזרחות".
- שר הפנים אינו רשאי לשלול מתושבי מזרח ירושלים את מעמדם. לכן, העותר הוא תושב ישראל, ואי אפשר לגרשו.
- אפילו אם ניתן לשלול את המעמד של תושבי מזרח ירושלים, לא התמלאו התנאים לכך. גם לפי חוק הכניסה לישראל, אי אפשר לגרשו, כי לפי הנסיבות הוא לא איבד את תושבותו, ושר הפנים לא שקל את עניינו של העותר ולא שמע את טענותיו.
- צו הגירוש פסול כי ניתן מנימוקים פוליטיים ומתוך הפליית העותר.
טענות שר הפנים
- עם החלת הריבונות של ישראל על מזרח ירושלים, הפכו תושבי מזרח ירושלים לתושבי קבע.
- מכוח תקנות 11(ג) ו-11א לתקנות הכניסה לישראל, מעמד ישיבת הקבע של העותר פקע לאחר שעזב את ישראל והשתקע בארצות הברית. לכן מאז פקיעת תוקף מעמד ישיבת הקבע בנובמבר 1987, שוהה העותר בישראל שלא כדין.
- לאור זאת, מוסמך שר הפנים לגרש אותו מישראל, והשימוש בסמכות זו נעשה כדין, לאור פעילותו של העותר.
החלטת בית המשפט
- בג"ץ דחה את העתירה וקבע:
- החוק המסדיר את שאלת התושבות של תושבי מזרח ירושלים הוא חוק הכניסה לישראל, והם יושבים בה לפי מעמד ישיבת קבע. מעמד זה אינו "מעין אזרחות", בגלל שמעמד כזה לא קיים בישראל.
- העותר השתקע מחוץ לישראל, ובהתאם לתקנות הכניסה לישראל הוא איבד את זכותו לישיבת קבע.
- עם זאת, על שר הפנים להפעיל את סמכות ביטול התושבות לפי שיקולים ענייניים, והחלטתו נתונה לביקורת שיפוטית.
משמעות
- שר הפנים מוסמך לשלול תושבות של תושב קבע אשר העתיק את מרכז חייו מחוץ לישראל והתאזרח במדינה אחרת.
- שר הפנים חייב רשאי לבטל את התושבות אם הביא בחשבון שיקולים ענייניים בלבד ולא התחשב בשיקולים זרים.
מקורות משפטיים ורשמיים
תודות
- נוסח פסק הדין באדיבות אתר "נבו".