הקדמה:

עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה גם אם אינו נזקק לתחבורה ציבורית, ובתנאי שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כלשהי כדי להגיע למקום עבודתו
החזר ההוצאות יהיה לפי תעריף של תחבורה ציבורית ועד לתקרה שנקבעה להחזר בצו ההרחבה הנוכחי
אם המעסיק דואג להסעות העובד מהבית לעבודה ובחזרה, העובד אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה
אם על-פי שעות העבודה או אופיה, העובד יכול להשתמש בשירותי ההסעה של המעסיק רק בחלק מתקופת עבודתו, על העובד להוכיח באילו מועדים וזמנים השתמש ברכבו הפרטי או בתחבורה ציבורית בזמנים שלא יכול היה להיעזר בהסעה שאורגנה על-ידי המעסיק

פרטי פסק הדין

ערכאה:
בית הדין הארצי לעבודה
מס' תיק:
דב"ע נו/3-46
תאריך:
10.09.1996

עובדת הגישה נגד מעסיקתה תביעה שבמסגרתה תבעה לקבל פיצויי פיטורים והוצאות נסיעה עבור תקופת עבודתה במפעל של התעשייה הצבאית ברמת השרון.

  • תביעתה בגין החזר דמי נסיעה הסתמכה על צו ההרחבה המחייב תשלום דמי נסיעה לכל העובדים במשק.
  • המעסיקה סירבה לשלם תשלומים אלה, בטענה כי העובדת אינה זכאית לקבלם לאור העובדה שבהסדר בינה לבין התעשייה הצבאית נקבע כי העובדים המועסקים על-ידה זכאים להשתמש בהסעות של התעשייה הצבאית וכך הם עושים, וכן כי במשך כל תקופת העסקתה לא פנתה העובדת למעסיקה בכל הקשור להסעותיה לעבודה. עוד הוסיפה המעסיקה, כי העובדת לא הוכיחה באילו ימים לא נזקקה או יכולה היתה להיזקק להסעות של התעשייה הצבאית וכן מה עלות ההוצאות.
  • בית-הדין האזורי דחה את התביעה, וקבע כי:
  • חלק מתנאי העבודה המוסכמים של העובדת היה כי יהיה בבעלותה רכב פרטי, ובשעה שהוסכם עִמה על שכרה, היה ברור לה כי יהיה עליה להשתמש לעתים ברכבה הפרטי לצורך הגעה לעבודה וממנה, וזאת מבלי שהעלתה דרישה לתשלום עבור נסיעות. לכן, אין מדובר בהחזר הוצאות נסיעה המחושבות על-פי תעריפי התחבורה הציבורית, אלא ולכל היותר השתתפות הוצאות עבור השימוש ברכב הפרטי של התובעת, ואולם פריט זה לא נתבע על ידה (שכן היא תובעת החזר הוצאות נסיעה לפי צו ההרחבה המתייחס לתחבורה הציבורית).
  • לפי צו ההרחבה, התנאי לקבלת הוצאות נסיעה הוא קיומה של הוצאה הניתנת לכימות על-פי תעריפי התחבורה הציבורית. לכן מתחייבת קיומה של האפשרות להגיע אל וממקום העבודה תוך שימוש בתחבורה ציבורית. מכלל ההן נשמע הלאו: אם אין אפשרות להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע למקום העבודה, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה לא חלים, ולכן העובדת לא יכולה לתבוע הוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה. (העובדת השתמשה ברכבה הפרטי בין היתר כי לא היתה תחבורה ציבורית ממקום מגוריה למקום עבודתה).
  • טעם נוסף לדחיית התביעה הוא כי העובדת לא פירטה באלו ימים לא יכלה להשתמש בהסעה מטעם התעשייה הצבאית.
  • התובעת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
  • בית הדין הארצי לעבודה קבע:
  • צו ההרחבה חל גם על מקרים שבהם אין תחבורה ציבורית ממקום המגורים למקום העבודה.
    • סעיפים 3 ו-4 לצו ההרחבה קובעים: " 3. כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות, עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. 4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה".
    • סעיף 3 מתייחס להיזקקות לתחבורה ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. בעוד שסעיף 4 קובע את השיעור לאותה השתתפות והשיעור נקבע בהתאם להוצאות נסיעה בתחבורה הציבורית.
    • מכאן, הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית, אך בתנאי שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו".
    • בהתאם לכך, עובד זכאי על-פי צו ההרחבה להחזר הוצאות הנסיעה, ושהוצאות אלה מחושבות על-פי עלות הנסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי.
  • אולם סעיף 6 לצו ההרחבה קובע: "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו".
    • במקרה זה העובדת היתה זכאית להיות מוסעת מטעם המעסיק, ולכן עליה להוכיח מהם המועדים והזמנים שבהם השתמשה ברכבה הפרטי, בזמנים שלא יכלה להיזקק להסעה שאורגנה על-ידי מקום עבודתה. כאשר יכלה להשתמש באותה תחבורה והעדיפה מסיבות של נוחיות אישית להשתמש ברכבה הפרטי, אין היא זכאית לקבל החזר הוצאות נסיעה.
    • העובדת לא הוכיחה ולא הביאה ראיות שעל פיהן ניתן לקבוע באלו ימים השתמשה ברכבה הפרטי לצורך הגעה לעבודה וממנה, ולכן דחה בית הדין הארצי את הערעור ולא חייב את המעסיקה לשלם לעובדת הוצאות נסיעה.

משמעות

  • צווי ההרחבה הקובעים את החובה לשלם לעובד הוצאות נסיעה (ראו סעיף חקיקה ונהלים), חלים גם על מקרים שבהם אין תחבורה ציבורית פעילה בין מקום המגורים של העובד למקום העבודה.
  • הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית, ובתנאי שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה (כלשהי) כדי להגיע למקום עבודתו.
  • החזר הוצאות הנסיעה יהיה לפי תעריף של תחבורה ציבורית ועד לתקרה הקבועה בצו ההרחבה.
  • אם המעסיק דואג להסעות העובד מהבית לעבודה ובחזרה, העובד אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה.
  • אם על-פי שעות העבודה או אופיה, העובד יכול להשתמש בשירותי ההסעה של המעסיק רק בחלק מתקופת עבודתו, על העובד להוכיח מהם המועדים והזמנים שבהם השתמש ברכבו הפרטי או בתחבורה ציבורית בזמנים שלא יכול היה להזדקק להסעה שאורגנה על-ידי המעסיק.
  • אם העובד יכול היה להשתמש באותה תחבורה והעדיף מסיבות של נוחיות אישית להשתמש ברכבו הפרטי, אין הוא זכאי לקבל החזר הוצאות נסיעה.

חקיקה ונהלים

תודות