בית המשפט הורה לקיים את צוואתה של המנוחה שקבעה כי לאחר מותה תישרף גופתה ושרוב אפרה יפוזר בים
בהיעדר מניעה חוקית לשריפת הגופה יש לכבד את רצונה החופשי של המנוחה שאותו הביעה לפני מותה
רצון המת גובר על עמדת המשפחה

פרטי פסק הדין

ערכאה:בית המשפט העליון
שם התיק:ע"א 7918/15
קישור:נוסח פסק הדין באתר "נבו"

רקע עובדתי

  • בחודש מרץ 2014 שכרה המנוחה את שירותיה של חברת "עלי שלכת", העוסקת בשריפת גופות נפטרים, והצדדים סיכמו כי החברה תטפל בשריפת גופתה לאחר מותה.
  • ביום 10.11.2015 חתמה המנוחה על צוואתה האחרונה, במסגרתה שבה והביעה את רצונה כי גופתה תישרף, וכי אפרה יפוזר ברובו בים. זאת, כפי שהסבירה בתצהיר עליו חתמה שלושה ימים לאחר מכן, נוכח התנגדותה האידיאולוגית לקבורה בכלל, ורתיעתה מפני קבורה דתית בפרט – מאחר ולדבריה, היהדות לא מכירה בה כאישה וכנקבה על אף העובדה שעברה ניתוח לשינוי מין, ובכך יש משום ביזוי כבודה ומחיקת זהותה.
  • המנוחה ביקשה כי מקצת האפר תיטמן תחת עץ, שאותו ביקשה לשתול לזכרה בירושלים כדי שלילדיה יהיה מקום שבו יוכלו להתייחד עם זכרה.
  • בתצהיר נוסף שנחתם באותו יום ביקשה המנוחה מפורשות למנוע ממשפחתה הביולוגית לקבל לידיה את גופתה – מתוך חשש כי זו תקבור אותה בקבורה דתית.
  • במקביל, ביקשה המנוחה בצוואתה כי אחד ממכריה, שהמנוחה נקבה בשמו בצוואה, יפעל למימוש רצונה – זאת, בין היתר, נוכח חששה כי בני משפחתה הביולוגית יתנגדו לשריפת גופתה. בקשה דומה הפנתה גם לעורך דינו של אותו מכר.
  • ימים ספורים לאחר מכן, שמה המנוחה קץ לחייה.
  • המכר של המנוחה ביקש למלא אחר צוואתה ופנה לבית המשפט המחוזי בירושלים כדי שיורה על העברת גופתה של המנוחה לידי חברת "עלי שלכת" – לשם שריפתה.
  • אמה של המנוחה הביעה התנגדות נחרצת לשריפת גופתה וביקשה כי תובא לקבורה.
  • היועץ המשפטי לממשלה לא הביע עמדה, אך הבהיר כי על פי השקפתו, מימוש רצונה של המנוחה אינו לוקה באי-חוקיות ואינו מנוגד לתקנת הציבור.
  • בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לעביר את הגופה ל"עלי שלכת" לשם שריפתה.
  • אמה של המנוחה ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט העליון.

פסק הדין של בית המשפט העליון

  • בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע כי בהיעדר מניעה חוקית למימוש רצונה החופשי של המנוחה בשריפת גופתה, יש לכבד רצון זה ולאפשר את העברת הגופה לידי "עלי שלכת" – על אף התנגדות בני המשפחה.
  • רצון המת גובר על האינטרס והרצון של בני המשפחה. כך נוהגים בקיום צוואה המחלקת את רכושו המנוח בהתאם לרצונו, וכך נוהגים בבקשת אדם המוסר את גופתו לנתיחה חרף התנגדות בני המשפחה.
  • במקרה זה המסמכים (התצהיר, הצוואה, המסמכים הרפואיים) שיקפו את רצונה החופשי של המנוחה.
    • אמנם, מן התיעוד הרפואי שהוצג עולה כי המנוחה סבלה מקשיים, כגון דיכאון, אך באותה נשימה נקבע במסמכים כי "הכרה, זכרון והלך חשיבה תקינים. אין מחשבות שווא, אין הזיות". המשמעות של תיעוד זה היא כי המנוחה הייתה כשירה לקבל החלטות.
    • מעבר לכך, האופן המחושב והמתוכנן שבו פעלה כדי להבטיח את מימוש רצונה – החל מפנייתה המוקדמת ל"עלי שלכת" כשנה וחצי לפני מותה, דרך שורת המסמכים שערכה בימיה האחרונים, כולל קביעת "מנגנון זיכרון" שיקל על ילדיה (קבורת חלק מאפרה למרגלות עץ מיוחד שיישתל לזכרה) – מהווה אינדיקציה ברורה לקיומו של רצון חופשי ומוצק.
    • בהתאבדותה, זמן קצר לאחר עריכת המסמכים, אין כדי לערער את המסקנה בדבר כושרה המנטלי.
    • בנסיבות אלה, יש בסיס איתן לקביעה כי המנוחה הייתה כשירה לקבל את ההחלטה על גורלה.
  • בדין הישראלי אין מניעה חוקית לשריפת גופה.
    • המשפט העברי אומנם אוסר על שריפת גופה אולם הדין הישראלי אינו שולל את חירות הפרט לסטות מהוראות המשפט העברי במצבים שונים ומגוונים.
    • בהיעדר הוראת חוק המחייבת קבורת גופות, או אוסרת על שריפתן, עקרון החוקיות מלמד שאין כל מניעה לפעול בדרך זו.
    • בתי משפט שנדרשו לנושא במהלך העשור האחרון שבו ומצאו כי אין אינטרס ציבורי מכריע היוצר איסור על פעולה זו.

משמעות

  • בהיעדר מניעה חוקית למימוש רצונו החופשי של המנוח, יש לנהוג בגופתו כפי שציווה לפני מותו (כולל במקרה שציווה על שריפתה).
  • רצון המת גובר על עמדת המשפחה.
  • שריפת גופה אינה מנוגדת לדין הישראלי, לתקנת הציבור או לאינטרס הציבורי.

חשוב לדעת

  • לא כל פרקטיקה של "אי קבורה" תאושר ע"י בית המשפט. בית המשפט לא יאפשר את מילוי רצונו של המת כאשר הפרקטיקה של שימוש בגופתו מנוגדת לאינטרס הציבורי או לכבוד האדם.
דוגמה
בעבר אסר בית המשפט על השלכת גופה למאכל חיות, למרות שהמנוח ביקש כי כך ינהגו בגופתו לאחר מותו. נקבע כי השלכת גופה למאכל חיות מנוגדת לתקנת הציבור ולכבוד האדם.
ראו גם

מקורות משפטיים ורשמיים

חקיקה ונהלים