הקדמה:

המועד להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי לגמלת נכות בעבודה עקב מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, הנו 12 חודשים מיום היווצרות הנכות
הגשת תביעה לאחר מועד זה תחשב כשיהוי, והמוסד לביטוח לאומי עלול להפחית את גובה הקצבה או המענק בהתאם לתקופת השיהוי
12 החודשים הראשונים ממועד ההכרה בפגיעה בעבודה אינם נספרים במסגרת תקופת השיהוי, ורק לאחריהם תתחיל תקופת השיהוי
עובד שהגיש תביעה להכרה בפגיעה בעבודה תוך 12 חודשים ממועד היווצרות הנכות, ואת התביעה לקביעת דרגת נכות תוך 12 חודשים ממועד ההכרה בפגיעה, זכאי לגמלה מלאה ללא הפחתה מיום תחילת הנכות

פרטי פסק הדין

ערכאה:
בית הדין הארצי לעבודה
מס' תיק:
עבל 4901-02-16
תאריך:
17.06.2018

רקע עובדתי

  • עובדת נפגעה בעבודה ביום 03.04.2010 וגרמה לה לנכות.
  • ביום 25.12.2011 (20 חודשים לאחר התאונה) הגישה העובדת למוסד לביטוח לאומי תביעה להכרה בפגיעה ביד עקב תנועות חוזרות ונשנות במהלך העבודה (מיקרוטראומה), כפגיעה בעבודה.
  • ביום 21.8.2012, (כ-8 חודשים לאחר הגשת התביעה להכרה בתאונת עבודה) הכיר המוסד לביטוח לאומי בפגיעה כפגיעה בעבודה ושילם לעובדת דמי פגיעה.
  • לאחר כ 8 חודשים נוספים, ביום 14.04.2013, הגישה העובדת תביעה למענק נכות.
  • ועדה רפואית קבעה לעובדת דרגת נכות 10%, בתחולה רטרואקטיבית מיום 03.04.2010, המועד שבו החלה הנכות.
  • סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע שעובד שדרגת נכותו בין 9%-20%, זכאי למענק חד פעמי השווה לקצבה חודשית כפול 43 חודשים, וכי ממענק זה יש להפחית סכום השווה לקצבה חודשית כפול מספר חודשי השיהוי בהגשת התביעה.
  • שיהוי מתחיל להיחשב לאחר 12 חודשים, שכן לפי סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי כל תביעה לגמלת כסף (הן תביעה להכרה בפגיעה בעבודה והן תביעה לגמלת נכות בעבודה), יש להגיש למוסד לביטוח לאומי תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
  • המוסד לביטוח לאומי שילם לעובדת מענק בשיעור של 27 קצבאות חודשיות מאחר ולטענתו חל שיהוי של 16 חודשים במועד הגשת התביעה להכרה בנכות.
    • את התביעה להכרה בפגיעה בעבודה הגישה העובדת לאחר 20 חודשים מהתאונה, כלומר בשיהוי של 8 חודשים (שכן 12 החודשים הראשונים לא נחשבי לשיהוי).
    • ואת התביעה למענק נכות היא הגישה כעבור 8 חודשים מהיום שבו קיבל המוסד לביטוח לאומי את תביעת להכרה בפגיעה.
  • העובדת טענה שתקופת השיהוי עומדת על 8 חודשים בלבד:
    • 8 החודשים (מתוך 20 שעברו מאז התאונה ועד הגשת התביעה להכרה בפגיעה - נחשבים לשיהוי (כי הם מעבר ל-12 החודשים המותרים).
    • 8 החודשים שעברו מרגע שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעתה כתאונת עבודה ועד הגשת התביעה למענק נכות, אינם נחשבים לשיהוי, שכן השיהוי מתחיל להיספר רק לאחר 12 חודשים ואילו במקרה זה לא עברו 12 חודשים מרגע ההכרה בפגיעה ועד הגשת התביעה למענק נכות.
    • לפיכך טענה העובדת כי היא זכאית למענק בגובה 35 קצבאות חודשיות (43-8).
  • בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעת העובדת. המוסד לביטוח לאומי ערער לבית הדין הארצי לעבודה.

פסק הדין

  • בית הדין הארצי דחה את הערעור של המוסד לביטוח לאומי.
  • בהתאם לחוק על עובד שנפגע בעבודה להגיש תביעה להכרה בפגיעה בעבודה ותשלום דמי פגיעה. אם לאחר קבלת דמי הפגיעה נותרה לעובד נכות, עליו להגיש תביעה נפרדת ונוספת לקצבת נכות עקב פגיעה בעבודה, בין אם מדובר בקצבה חודשית ובין אם מדובר במענק.
  • לפי סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי כל תביעה לגמלת כסף (הן תביעה להכרה בפגיעה בעבודה והן תביעה לגמלת נכות בעבודה), תוגש למוסד לביטוח לאומי תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
  • כשמדובר בתביעה להכרה במחלת מקצוע או מיקרוטראומה כפגיעה בעבודה, עילת התביעה קמה במועד תחילת הנכות כפי שנקבע בוועדה הרפואית, ובמקרה זה ביום 03.04.2010. העובדת הייתה אמורה להגיש את התביעה להכרה בנכות עד ליום 03.04.2011.
  • בפועל הגישה העובדת את התביעה ביום 14.04.2013, בשיהוי של שנתיים (24 חודשים, שמתוכם 8 חודשים נבעו מעיכוב של המוסד לביטוח לאומי מהרגע שהגישה את התביעה להכרה בפגיעה כתאונת עבודה ועד שהמוסד אישר את התביעה והכיר בה כנפגעת עבודה).
  • אין להביא בחשבון תקופת השיהוי תקופה של עד 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגמלת נכות. כלומר, עובד רשאי להגיש תביעה לגמלת נכות בעבודה בתוך 12 חודשים מהמועד בו הכיר המוסד לביטוח לאומי בפגיעה בעבודה, מבלי שזכויותיו תיפגענה.
    • העובדת הגישה את התביעה לגמלת נכות לאחר 8 חודשים מהמועד בו הכיר המוסד לביטוח לאומי בפגיעה בעבודה (לפני שעברו 12 חודשים), ועל כן תקופה זו אינה נחשבת לשיהוי.
    • אם התביעה לגמלת נכות מהעבודה היתה מוגשת לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, בחישוב תקופת השיהוי היה צריך להביא בחשבון רק את פרק הזמן שמעל 12 חודשים.
  • כמו כן אין להביא בחשבון תקופת השיהוי את התקופה של 8 חודשים שבה טיפל המוסד לביטוח לאומי בתביעה של העובדת להכרה בפגיעה בעבודה.
  • לפיכך במקרה זה יש להכיר בתקופת שיהוי של 8 חודשים בלבד הנובעים מהשיהוי בהגשת התביעה להכרה בפגיעה בעבודה, אשר הוגשה 20 חודש לאחר מועד תחילת הנכות, במקום אחרי 12 חודשים.
  • על פי סעיף 107 לחוק יש להפחית מהמענק בשיעור של 43 קצבאות חודשיות את תקופת השיהוי של 8 חודשים, ועל כן זכאית העובדת למענק בשיעור של 35 קצבאות חודשיות.

משמעות

  • אם הגיש העובד את התביעה להכרה בפגיעה בעבודה בתוך 12 חודשים ממועד הפגיעה או ממועד היווצרות הנכות, ולאחר מכן הגיש את התביעה לקביעת דרגת נכות (תביעה לגמלת נכות) תוך 12 חודשים מהמועד שבו הכיר המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, יהיה זכאי לגמלת הנכות המלאה החל ממועד תחילת הנכות, ללא כל הפחתה.
  • איחור מעבר ל-12 חודשים בהגשת כל אחת מהתביעות (תביעה להכרה באירוע כפגיעה בעבודה ולאחר מכן התביעה לקביעת דרגת נכות וקבלת גמלת נכות מעבודה) נחשב לשיהוי, והמוסד לביטוח לאומי עלול להפחית את גובה המענק בהתאם לתקופת השיהוי או להעניק את הגמלה רק ממועד מאוחר יותר ולא ממועד תחילת הנכות.

חקיקה ונהלים

תודות

  • נוסח פסק הדין באדיבות אתר נבו.