תביעת רשלנות רפואית (מושג)

מתוך כל-זכות (www.kolzchut.org.il), אנציקלופדיית הזכויות של ישראל

הקדמה:


תביעת רשלנות רפואית היא תביעה על מתן טיפול רפואי רשלני שגרם לנזק למטופל.

התביעה היא של מטופל כנגד הגורם המטפל- רופא או עוסק אחר במקצוע רפואה כגון- אחות, רוקח, לבורנט, טכנאי רנטגן וכו', או כנגד המוסד הרפואי בו עובד המטפל, בשל טענה של נזק שנגרם למטופל כתוצאה ממעשה או מחדל של הרופא (או עוסק אחר במקצוע הרפואה) במהלך הטיפול הרפואי או בקשר עם הטיפול הרפואי.

תביעת הרשלנות הרפואית מבוססת על עוולת הרשלנות אשר בפקודת הנזיקין. על פי פקודת הנזיקין, כאשר אדם במשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות- הרי זו התרשלות. ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות והגורם ברשלנותו נזק לזולתו, עשה עוולה.

מטרת תביעת הרשלנות היא להשיג פיצוי לנפגע.

  • ככל בעל מקצוע, חובתו של רופא לפעול במסגרת מקצועו כרופא, בזהירות סבירה המתחייבת בנסיבות העניין.
  • השאלה האם הייתה התרשלות מקצועית מצידו של הרופא, היא עניין שבית המשפט עונה עליו.

יסודות עוולת הרשלנות

  • כדי לקבוע האם במקרה מסוים התקיימה רשלנות, בית המשפט בודק האם התקיימו במקרה הנתון היסודות של עוולת הרשלנות שהם:
  1. קיומה של חובת זהירות - האם קיימת חובת זהירות של הנתבע כלפי התובע.
  2. הפרה של אותה חובה.
  3. גרימת נזק בגין ההפרה- האם נגרם נזק, הנראה בעיני החוק כנזק בר תביעה, לתובע.
  4. קיום קשר סיבתי בין התנהגות הנתבע, ההתרשלות, לנזק.
  • בכל תביעה בעילה של רשלנות רפואית חייב התובע להוכיח את קיומם של 4 היסודות הנ"ל.
  • אם התקיימו כל היסודות הנ"ל, יקבע בית המשפט כי אכן הייתה רשלנות ויש לפסוק פיצוי לתובע הניזוק.

אין מבחן מדויק היכול לקבוע חבות ברשלנות רפואית. בית המשפט בוחן את פרטי המקרה, המוסד, נסיבות האירוע, המחלה והטיפול, המשתנים ממקרה למקרה לאחר מעשה.

הפרת חובת הזהירות - ההתרשלות

  • בתביעת רשלנות רפואית מברר בית המשפט תחילה האם הרופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, האם הייתה התרשלות מקצועית מצדו.
  • אמת המידה לבחינת הרשלנות היא זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. בית המשפט מכריע מהי רמת ההתנהגות שרופא סביר צריך לנהוג לפיה.
  • בית המשפט קבע כי כדי שרופא יחשב סביר החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת. על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בנסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה. המבחן על פיו מעוצב הרופא הסביר, אינו מבחן של חוכמה לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה.
  • מבחן הפרקטיקה המקובלת - בית המשפט ייחס משקל לשאלה, האם התנהגות הרופא הנתבע, התאימה לסטנדרט של הפרקטיקה שהוכרה כנורמלית ע"י רופאים אחרים במקצוע בנסיבות דומות.סטיה מהשימוש בפרקטיקה המקובלת אינה מהווה בהכרח ראיה על התרשלות.
  • פעולת רופא לא תיחשב רשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. סטיה מהפרקטיקה המקובלת תהיה התרשלות כאשר התובע יוכיח כי קיימת פרקטיקה מקובלת בנושא הנדון, הנתבע נמנע מלנהוג על פי הפרקטיקה הזו ונקט בפרקטיקה שבעל מקצוע זהיר ומיומן לא היה נוקט בנסיבות הקיימות.
  • כאשר יש הוכחה לכך שהרופא הנתבע פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע בתחום שבו עוסק הנתבע, יש בכך בדרך כלל כדי להצביע על כך שהרופא פעל באופן סביר וללא התרשלות. סטיית הרופא במידה משמעותית מרמת הטיפול המקובלת הצפויה ממנו במקרה הנתון, היא רשלנות.
  • לא מספיק שרופא יוכיח כי בחר באחת האופציות הטיפוליות כדי להראות שניתן טיפול ברמת המיומנות הנדרשת. הבחירה צריכה להיות מבוססת על שיקול דעת אמיתי ובהתאם לנורמות המקובלות בתהליך קבלת החלטות בתחום הנדון.
  • קיימת חשיבות אם מדובר ברופא זוטר או רופא ותיק, ככל שהרופא בדרגה בכירה יותר, מצופה ממנו לשאת באחריות גדולה יותר בשל נסיונו העשיר.

שיטות טיפול

בחירה בשיטת טיפול זו או אחרת, אינה מהווה כשלעצמה ראיה על רשלנות, גם אם הטיפול גרם לנזק. כשיש 2 שיטות טיפול, על הרופא להחליט לפי הבנתו ומצפונו באיזו מן השתיים לבחור. משבחר רופא בשיטה מסוימת והשתמש בה במומחיות סבירה, הוא לא יישא באחריות לתקלה, גם אם היא נבעה מהסיכונים של אותה שיטה.

טעות בשיקול דעת

הרפואה אינה מדע מדויק, הטיפול הרפואי אינו מהווה ערובה לריפוי. תפקיד הרפואה להביא מזור ומרפא לחולים, אך לא ניתן לחזות מראש את כל הסיכונים האפשריים הכרוכים בטיפול הרפואי. השאלה אם המשגה בטיפול היה התרשלות, מותנית במבחן אם בעל מקצוע זהיר ומיומן היה נוהג כפי שנהג הנתבע. טעות בשיקול בדרך של טיפול וריפוי אינה רשלנות, ובלבד שלא הוכח כי הטעות נבעה מחוסר ידע מקצועי או חוסר זהירות סבירה.

  • תקלות בטיפול הן בלתי נמנעות לעתים טעות בשיקול דעת עלולה להצביע על רשלנות, כשהרופא נמנע מלנקוט מיומנות כחוק. טענות הגנה כגון עייפות, מתח בעבודה אינן מסירות אחריות מהרופא.

הרשומה הרפואית

תביעת רשלנות רפואית מבוססת במידה רבה על התיעוד הרפואי. כחלק מההליך של הכנת התביעה, על המטופל שניזוק לפעול לקבלת כל המסמכים הרפואיים, הכוללים את החומר הרפואי שלו, עברו הרפואי וכו'. ראו הרחבה בהגשת תביעת רשלנות רפואית בכל מוסד רפואי קיימת מחלקה לרשומות הרפואיות ויש למטופל זכות לקבל תיעוד של הרשומה הרפואית. כאשר יש מחדל של אי רישום רפואי או ליקוי ברישום הרפואי של המטופל, הדבר פוגע ביכולת של המטופל הנפגע להוכיח את תביעת הרשלנות, לכן במקרים כגון אלה, בית המשפט יכול להחליט על העברת נטל השכנוע אל הנתבע-הרופא, כך שהרופא יצטרך להוכיח שלא התרשל במן הטיפול הרפואי.

אשם תורם

על פי החוק, אם סבל אדם נזק, שמקצתו עקב אשמתו שלו ומקצתו עקב אשמתו של אדם אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון. אשם תורם ברשלנות רפואית כאשר הניזוק, החולה, תורם תרומה לקרות האירוע הרשלני או שאשמת החולה הוא האשם המכריע השולל את התרשלותו.

דוגמה
הרופא הנוירולוג של בית החולים נתן הוראות לחולה שכללו בין היתר, ניהול יומן כאבי ראש וביקורת כעבור 3 שבועות. בית המשפט קבע כי החולה לא הגיע לביקורת, ולו היה מגיע לביקורת כעבור 3 שבועות ובידו יומן כאבי ראש, סביר להניח שהיה נשלח ע"י הנוירולוג או רופא אחר לבדיקת הדמיה ואז הגידול היה מתגלה במועד מוקדם יותר. לפיכך קבע ביהמ"ש כי יש לייחס לחולה אשם תורם.

חשוב לדעת

מידע זה עשוי לעניין אותך

חקיקה ונהלים

מקורות

המקור בערך זה נכתב ע"י הר"י